<h1>המכתם</h1>
<h2>דף כט:</h2>
מתני' יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין וכו'. טעם זה דכל דאתי בג"ש דאורייתא מיקרי, אלא כיון דבתקיעת שופר גבי קרבנות כתי' דכתיב [במדבר כ"ט] יום תרועה וגו' וכיון דגבי קרבנות הוא, נקיט לקרבנות דמה קרבנות אין דוחין שבת אלא במקום קרבן דהיינו מקדש, אף שופר כן. מיהו לפי מה שכתב הר"ם ז"ל לא קשיא מידי דמפרש במקדש היו תוקעין בכל עיר ירוש', אלא מפני שכולן היו באים למקדש משום הכי תני למקדש, אבל לא במדינה פי' שאר עיירות שאינן רואות ושומעות ירושלים ותו לא קשיא סיפא... ארישא... ירושלים על... ולא קשיא נמי אמאי לא נדחו שבת... בודאי שהיום ראש השנה אלא... בלולב יכולין לידחות שבת.0... ועוד מקשו מאי שנא אחר חורבן תקנו שיהיו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד, ובלולב לא תקנו שינטל בשבת בב"ד אפי' ביום ראשון שהוא מן התורה. ותירץ הרב בעל השלמה משום דשופר אדם אחד יכול לתקוע ולהוציא ידי חובה אפי' אלף בני אדם ולהכא שרי... לך להזהר ולשמרם שלא יעביר אדם ברשות הרבים, אבל לולב לכל אסור, וכל אחד ואחד צריך ליטלו, ואין כח ב"ד לשמור כלן שלא יחטא אחד מהן. ועוד צריך ליתן טעם למה לא גזרו בלולב גזירה דרבה במדינה קודם חרבן שהוא ניטל במדינה אפילו בשבת. ואחר חרבן גזרו שלא ידחה שבת אפי' ביום ראשון משום גזירה דרבה. וי"ל דבראשונה שלא היה ניטל במדינה אלא יום אחד כדכתיב [ויקרא כ"ג] ולקחתם לכם ביום הראשון, אם היו גוזרין לא היה ניטל בשבת [וחישינן] שמא תשתכח תורת לולב, אבל לאחר חרבן שהיה ניטל במדינה שבעה זכר למקדש, אם לא היה ניטל בשבת היה ניטל בשאר הימים, ולא הוה משתכח תורת לולב.
<h2>דף ל.</h2>
אין תוקעין אלא כל זמן שב"ד יושב. כתב הר"ז ז"ל מה היה לו לרי"ף ז"ל [לכתוב] ועם ב"ד, דהאי תקנתא דריו"ח בן זכאי לא היתה אלא במקום סנהדרי'... ועכשיו אין לנו סנהדרין לא גדולה ולא קטנה... ועוד הקשה מה לו להביא הא דר' חייא בר גמדא... שיהיו העם יראים מהם ולא יעבירהו ברשות הרבים, ומ"מ השתא לגבי יובלות, ולמה ליה לרב ז"ל לאיתוייה דאשכחן דאמר מר אין תוקעין אלא כל זמן וכו'. משמע שבימיו של ר' היו תוקעין בשבת, מדקאמר אין תוקעין אלא כל זמן שב"ד יושבין, ולא אמר לא היו תוקעין, משמע דעל זמנו היה אומר. וכן בעיא דר' זירא איך היה שואל על מה שלא היה בזמנו אבל כיון שאנו... דשביעית בזמן הזה הוא דרבנן, וגם במקום שיש בו ב"ד ואם... שיהא בארץ ישראל לקדש שנים ביובלות גם כן נתקע כדי לפרסם איסור יובל... ועבוד קרקעות ע"כ.
<h2>דף לב.</h2>
אמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן נורי דאם אמ' שלש מכאן יצא. וכתב הרי"ף ז"ל ואסיקנא אמר רב חננאל אמר רב כיון שאמ' ובתורתך כתוב לאמר שוב אינו צריך כו'. דרב חננאל אומ' להקל טפי ולאפוקי מדר' יוחנן בן נורי דאפי' שלש אינו צריך, כיון שאמ' ובתורתך כתוב לאמר יצא אפי' לא הזכיר שום פסוק. והר"מ ז"ל [פ"ג שופר ה"ח] פי' שאומר ובתורתך כתוב לאמור ואומר פסוק אחד של תורה יצא. מיהו הר"ז ז"ל כתב דתרוייהו הילכתא נינהו, אלא שר' יוחנן בן נורי דבר על פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות דאם אמ' (שלא) [שלש] יצא, ורב חננאל אמ' רב לא אתי לאפלוגי בהא כלל אלא מפסוקי המוספין הוא אומר, שאע"פ שאינו מזכיר כלל פסוקי המוסף דהיינו ובחדש השביעי, [א]לא שאומר ובתורתך וכו' כמו שעושים בשאר הימים טובים שאין מזכירין פסוקי המוסף, אלא שאומרים כמו שכתבת עלינו (לשבח) בתורתך על ידי משה עבדך מפי כבודך דמשום דלא רגילי בהו לא צריך לאדכורינהו, הכא נמי לא שנא. אבל פסוקי מוסף דשבת וקצת פסוקי מוסף דראש חדש דתדירי אמרי' להו משום דרגילנא בהו. והראב"ד ז"ל פי' לההיא דרב חננאל הכי, כיון דאמר ובתורתך כתוב לאמר ובדברי קדשיך כתוב לאמר, ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב לאמר, שוב אינו צריך להזכיר הפסוקים עצמן, כיון שהזכיר מקום (כתו') [כתיבתן] ועל זה בא לפרש דברי ר' יוחנן כיון שהזכיר שלש מכולן הן עצמן או מקום כתיבתן דיו ויצא. והא דבנביאים אומר ועל ידי עבדיך הנביאים. לפי שנאמרו לשליחות לנביאים לאמור לישראל, אבל של כתובים לא נאמרו לשליחות, אלא שנאמרו ברוח הקודש, לפיכך אומר ובדברי (עבדיך) [קדשיך] כתוב לאמר.
<h2>דף לב:</h2>
בשלמא זכרונות ושופרות איכא טובא וכו' יש... אלא מלכיות וכו' ואנן בעינן עשר וליכא פי' ליכא עשר בין כלם.. של תורה וליכא בתורה אלא שלש. שמע ישראל וכו' מלכיות... מלכות, מכל מקום ענין הפסוק קבלת מלכות שמים הוא. והכי נהוג עלמא דאמרי' ליה למלכות.
וזה שאין עושין כן במלכות, יש שאומרים דמשום דפסוק אחרון של תורה דמלכות הוא שמע ישראל, ואין בו לשון מלכות ממש, לפיכך סדרו אותו סמוך לשאר פסוקי מלכות, כדי שנדע דלשם מלכות הוקבע שם. או יש לומר דמפני שברכה זו אינו חותם בה ענין מלכיות אלא חתימה של קדושת היום שפתח בה, לפיכך צריך [להשלים כל] המלכיות בתוך מלכיות ולחזור לענין פתיחת הברכה שהוא מקדושת היום, ולפי' הוא אומר וקדשנו במצותיך וכו' ודברך אמת וקיים לעד. וכל [מעין חתימה זו] חותם בסוף קדושת היום דיום הכפורים שאין בה מלכויות.
העובר לפני התיבה וכו' השני מתקיע פי' החזן השני שמתפלל מוסף, שהיה דרכן לעשות שני חזנים אחד ליוצר ואחד למוסף. אמרו מדקאמר מתקיע ולא אמר תוקע, ש"מ שאין שליח צבור עצמו רשאי לתקוע, שמא יטעה ולא ידע לחזור למקום תפלתו, ולפיכך מתקיע לאדם אחר. ואע"ג שאמר נמי מקרא את ההלל, שהוא נמי טעמא דמילתא מפני שמקרא אותו לציבור, כדאמר התם [סוכה ל"ח ע"א] הוא אומר הללויה והן אומרים הללויה. ולפי זה שכתבו... לומר דדוקא אותן תקיעות שמעומד שהן על סדר הברכות, הוא שצריך שיתקיע לאחר. אבל התקיעות שנהגו עכשיו לתקוע מיושב אחר ההפטרה, רשאי שליח ציבור בעצמו לתקען, שאין שם חשש טעות כיון שעדיין לא פתח בתפלה. אין אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים. פי', הלל שהוא שירה. ומפני זה כתבו קצת גאונים שאומרים צדקתך בשבת של ראש השנה, שעושין כלל כל יום שיש בו הלל אין אומרים צדקתך, לפי שהלל הוא על השמחה, וצדקתך הוא זכרון צער, שהוא על צדוק הדין של משה רבינו ע"ה, וכיון שאין כאן הלל אומרים צדקתך. וגאונים אחרים חולקין עליהן שאין אומרים אותו, דהא ראש השנה ראש חדש הוא, ואע"פ שאין בו הלל לא גרע מראש חדש אחר, שהרי בשבת וראש חדש אין אומרים אותו, וכן המנהג שלא לאמרו. אבל בשבת ויום הכפורים אומרים אותו. ולפי הגמ' משמע דזה שאמרו השני מתקיע, לאו משום דאיכא צבור טפי במוסף, דאם כן הלל נמי לא לימא אלא במוסף, אלא ודאי דינא דנתקע בתפלת יוצר, דזריזין מקדימין למצוות, אלא שמדא הוה, שבתחלה היו תוקעין ביוצר, ופעם אחת גזרו שמד שלא לעשות מצות שופר, ושנו המנהג לתקוע במוסף. ואמרי' בירו' [ה"ח] דמכי חזו דקרו ק"ש ומצלו וקרו בדאורייתא ומצלו אמרי בנימוסיהן אינון עסקין, פי' ולא הרגישו שלשם מצות תוקעין, ויש [אומרים] ששמעו שמשכימין ותוקעין כסבורין [היו שעליהן] הן באין ועמדו עליהן והרגום ושנו המנהג למוסף כדאמרי' שיאמרו בנימוסיהן אינון עסקין כלו' לשם חוק הם עסוקים ולא למרוד ולעמוד עלינו ואע"פ שהשמד נתבטל עדיין [תקנה במקומה]. וכתב הר"ז ז"ל דמכאן ראיה דקודם לכן הוו תוקעין... תוקעין בה מכלל שתשע ברכות נמי היו מברכין שעל סדר... והוא הדין לכל שאר התפילות נמי שהיו מתפללין תשע... התם [ברכות כ"ט ע"א] הני שבעה שבתא כנגד מי ואמרי' נמי הני דראש השנה כנגד מי, וכי היכי דשבעה דשבתא הן בכל תפלות של שבת, כך תשע דראש השנה נמי בכל תפלות קאמ' דהוו תשע. והראב"ד ז"ל סתם דבריו דלא אשכחן תשע אלא במוסף, וקודם השמד לא היו תוקעין בתפלה, אלא לאחר תפלה בסוף קריאת התורה, או קודם לכן משום זריזין מקדימין למצוות, והרב בעל השלמה ז"ל מביא ירו' מפורש דגרסי' בירוש' דשבועות פרק קמא [ה"ד] העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה ב"ש אומר שמונה וב"ה אומר שבעה, במוסף ב"ש או' עשר, וב"ה אומרים תשע.
שופר של ראש השנה אין מפקחין עליו וכו'. פי', אפי' אין לו אלא הוא, אין מפקחין עליו את הגל, אע"פ דאינו אלא טלטול בעלמא. ואין מעבירין עליו את התחום, אע"פ דתחומין דרבנן. ולא עולין באילן, שמא יתלוש. ולא רוכבין על גבי בהמה שמא יחתוך זמורה. ופריך בגמ', השתא פקוח הגל דלא אתי לאיסורא דאורייתא אין עושין, הנך דאפשר למיתי לאיסורא [מיבעיא]. זו ואין צריך לומר זו קתני, ומפרש טעמא דמשום דשופר עשה הוא, ויום טוב עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ואיכא לאקשויי מאי איריא משום דיום טוב עשה ולא תעשה, ואפילו לא היה אלא לאו לחודיה, אין עשה דוחה את לא תעשה אלא היכא דבעידנא דקא מעקר לאו קא מקיים עשה, כגון מילה בצרעת, והכא ודאי בעידנא דמעקר לאו, היינו משום פקוח הגל, לא מקיים עשה. ואיכא למימר דלרוחא דמילתא נקט, וכל שכן דלא מצי מדחי ליה דהא איכא עשה ולא תעשה. אי נמי איכא למימר, דכיון דהכא בפיקוח הגל ובהנך אחרינא ליכא דחיה גמורה דיום טוב, אי לאו משום דאיכא ביום טוב עשה ולא תעשה, היה לן למימר דעשה דשופר לידחי הך איסורא קלילא. וכן תירץ הרב בעל השלמה ז"ל.
<h2>דף לג.</h2>
ואין חותכין אותו (א)לא בדבר שהוא משום שבות. מגלא, פי', דבמגל אין דרך לעשותו בחול, וכיון דשלא כדרכו הוא, ליכא אלא שבות. ולא בדבר שהוא משום לא תעשה, סכניא. פי' בסכין גדול, פוסלין אותו מבחוץ וחותכין ומתקנין אותו, וכיון דכדרכו הוא, איכא משום לא תעשה כל מלאכה. מי רגלים אסור מפני הכבוד. פי' שלא יהיו מצות בזויות עליו, כדאמרי' גבי כסוי הדם [חולין פ"ז ע"א] שלא יכסנו ברגל. ומתעסקין בהם כדי שילמדו א"ר אלעזר אפילו בשבת. פי' אפי' בשבת נמי מתעסקין עמהן כדי שילמודו, ולא [שיהיה] הגדול תוקע ללמדם, (הזה) [דזה] ודאי אסור לו, אלא מראה להם בדברים היאך [יתקעו אם] יאריכו או יקצרו בתקיעות. וכן פר"ש ז"ל. ולהאי פי' לא גרסי' והמתעסק [דמשמע] דקאי אהאי מתעסק ולא (יצא) שייך ביה [לא יצא] דהא לא תקע. אלא הכי גרסי' המתעסק לא יצא, ומילתא באפי נפשיה היא דקאמר, דמי שתוקע ביום ראש השנה והוא מתעסק בענין אחר כגון תוקע לשיר וכיוצא בו, לא יצא. ואסיקנא ללישנא בתרא דהני מילי בקטן שלא הגיע לחינוך, דאין צריך לחנכו עמן במצות שמירת שבת, אבל בקטן שהגיע לחינוך דשבת, לא מיבעיא דאין מתעסקין עמו, אלא עכובי נמי מעכבינן ליה נמי. וכתב הרב בעל השלמה ז"ל דמסתברא שלא אמר ר' אלעזר אלא בזמן שדוחה תקיעות שופר את השבת, אבל בזמן הזה לא. וכן נמי כתב רבי אפרים ז"ל דהאידנא דגזרו (לו) דלא למיתקע בשבת [אפי' תקיעה] של מצוה, זה וזה אסור. והר"ם ז"ל משמע דגריס הא דר' אלעזר דקא' אין מעכבין את התינוקות, דאמר ר' אליעזר דאפי' בשבת אין מעכבין אותן, אבל לא מתעסקין בהן כדי שילמודו בשבת, אבל ביום טוב מתעסקין בהן. מכלל דמפרש מתעסקין שיתקע גדול עמהן. ומצי למגרס נמי והמתעסק לא יצא. ועוד כתב נמי הר"ם דהא דאין מעכבין את התינוקות מלתקוע אפי' בשבת, איירי בשבת שאינה של ראש השנה, משמע דלהכי אוקמא בשבת שאינה של ר"ה, דאי בשבת של ר"ה, אפי' הגיע לחינוך לא מעכבינן ליה.
והרב בעל השלמה ז"ל כתב אין מעכבין את התינוקות וכו', הא נשים מעכבי, והא תניא אין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקות, ותריץ לא קשי הא ר' יהודה הא ר' יוסי ור"ש, דר' יוסי ור' שמעון סברי נשים סומכות רשות, וקי"ל כר' יוסי דאמר נשים סומכות רשות. הלכך אין מעכבין אותן מלתקוע. וכתב הרב דהוא הדין לענין ברכה שמברכות על כל מצות עשה שהזמן גרמה, והביא ראיה מההיא דאמרי' בפ' החובל [פ"ז ע"א] אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כר' יהודה דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן דלא מפקידנא ועבידנא. פי' דרב יוסף סגיא נהור, כיון (דשמע) דשמעת להא דאמר ר' חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, מאן דאמר לי הלכה כרבנן עבידנא יומא טבא דמפקידנא ועבידנא. וודאי רב יוסף מריש הוה מברך על כל מצות עשה, דאלו לא הוה מברך, מאי יומא טבא איכא לא בראש ולא בסוף, דהא אשתכח השת' דמצות דעבד בריש שלא כדין עבד, דהא לא בריך עליהן אלא לאו [ש"מ אע"פ] שהוא פטור, יש לו לברך אם ירצה ולא הויא ברכה לבטלה. וכן כתבו [חכמי צרפת] וכן העיד בעל המאור ז"ל בשם חכמי לוניל. והאי דהא דאמ' דקטן שלא הגיע לחינוך מתעסקין עמהן אפילו בשבת. לפר"ש ז"ל איכא דמקשו מההיא דיבמות פרק חרש [קי"ד ע"א] דמשמע דאע"פ דאמרי' קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו, מ"מ אנן לא ספינן ליה איסורא בידים, ואפי' אסורא דרבנן, ואם כן היאך מתעסקין עמהן אפי' בשבת. ותירץ (בתוספתא) [בתוס'] דשאני הכא דאיכא חינוך דמצוה, ולא דמי לשאר איסורי, דליכא מצוה כלל.
<h2>דף לג:</h2>
סדר תקיעות שלש. פי' שלש סימנין של שלש שלש, כלומר שבכל אחד שלשה דברים, תקיעה ותרועה ותקיעה. שלש שיעור תקיעה וכו'. שעור תרועה כשלש יבבות, מפרש לה לקמן. תקע בראשונה ומשך בשניה וכו' פי' כגון שתקע קשר"ק, ומשך בתקיעה אחרונה שלו כשתים, כדי שתעלה לו לסוף קשר"ק ולראש קש"ק, אין לו אלא אחת. כלומר, לא תעלה לו אלא אחת, והיא לסוף קשר"ק, אבל לראש קש"ק לא תעלה לו, וצריך לעשות תקיעה אחרת שתעלה לו לראש קש"ק. ובירוש' [פ"ג ה"ג] גרסי' אפי' אחת אין בידו, משום דלא סופא אית ליה רישא, ולא רישא אית ליה סופא. פי', הראש שעשה לסוף קשר"ק אין לו סוף, והסוף שעשה לראש קש"ק אין לו ראש. ויש שדוחין הירוש' שנראה חולק על הגמ' שלנו, דמשמע דלאחת עולה, והוא אמ' דאפי' אחת אינו עולה. ויש אומרים שהגמ' שלנו מסכים עם הירוש', דזו שמאריך בה אינה עולה אפי' לאחת. ומפרשינן ליה למימריה דידן אבל תקע בראשונה, כלומר, שתקע תקיעה ראשונה של קשר"ק ועמה שברים תרועה ואחר כך בתקיעה אחרונה משך בה כשתים, כדי שתעלה לו לסוף קשר"ק ולראש קש"ק, אין בידו אלא אחת, כלומר הוא סבור שעשה עכשיו שלש תקיעות עם הראשונה של תחלת הסימן, ואין בידו מכל אותן השלש אלא אחת, והיא הראשונה של תחלת קשר"ק, אבל זו של סוף קשר"ק שהאריך בה אינה עולה לו כלל, וצריך לחזור ולעשות שתי תקיעות, אחת שתעלה לסוף קשר"ק ואחרת שתעלה לראש קש"ק כשיטת הירו' דלא סופא אית ליה רישא ולא רישא אית ליה סופא. מיהו הר"ם ז"ל כתב כפי' קמא דזו שהאריך בה עולה לו כאחת.
שיעור תקיעה כשלש תרועות וכו' תנא דידן קא חשיב דכולהו בבי. פיר"ש ז"ל דהכי מתריץ, ודאי תנא דברייתא ודמתני' תרוייהו סבירא להו שיעור תקיעה כתרועה, אלא דתנא דידן חשיב דכולהו בבי, והכי קאמר שיעור תקיעה ראשונה דכולהו בבי שהן שלוש כתרועות דכולהו בבי נמי שלש ותנא ברא דהוא תנא דברייתא לא חשיב אלא דחד בבי, והכי קאמר שיעור תקיע'... דחד בבא כתרועה, מיהו הר"ם ז"ל משמע לפי לשונו שתירץ הכי... סבירא להו דשיעור תקיעה כחצי תרועה, או שעור תרועה כשתי תקיעות, ותנא דידן קא חשיב דכולהו בבי, והכי קאמ' שיעור התקיעות דכולהו בבי שהן שש, כשלש תרועות דאיכא בין כולהו בבי, ונמצא דשיעור תקיעה כחצי תרועה. ותנא ברא חשיב דחד בבא, והכי קאמר שיעור תקיעה דחד בבא שהן שתים, הוא כתרועה, ואשתכח נמי דסבר דשיעור תקיעה כחצי תרועה. שיעור תרועה כשלש יבבות והתניא שיעור תרועה כשלשה שברים אמר אביי בהא ודאי פליגי וכו'. מר סבר גנוחי גנח, פי' התרועה... כמי שמתאנח בקול שנוהם וחוזר ונוהם שנים ושלש פעמים ומאריך לגנוח בכל אנחה ואנחה, וזהו דעת תנא דברייתא דאמ' כשלשה שברים, שהשברים כעין אנחה שמאריך בה מעט וכופל שנים או שלשה פעמים. והאי דקאמר כשלשה שברים, הוה ליה למימר שיעור תרועה שלשה שברים, הכי קאמר, שיעור תרועה בשופר, כשלשה שברים בפה שעושה המתאנח. ותנא דידן סבר ילולי יליל, שהתרועה היא כעין יללה שנוהם המילל כמה פעמים בקוצר רוח ונפש, והיינו דקאמר שיעור תרועה כשלש יבבות, כלומר תרועה בשופר כשיעור ג' יבבות דקות וקצרות בפי המילל. והראב"ד פי' בענין אחר והכי קאמר, בהא ודאי פליגי, [והשתא הדר ביה מתירוצא קמא] דאמר דתנא דידן קא חשיב תקיעות דכולהו בבי ותרועות דכולהו בבי, [דמעיקרא סבר] דיבבא דמתני' הוא לשון גנוח כיבבא דקרא, [וכיון דחזא דבריתא קתני שברים] ושני בלישניה, הבין כי מחלקת היא ביניהם בתרועה דקרא, אי גנוחי אי ילולי, ועכשיו קאמרי' דיבבות דמתני' היא ילולי, ולא איצטריך למימר דחשיב תקיעות דכולהו [בבי] כתרועות דכולהו בבי, אלא ודאי תקיעה דחד בבא קאמר. והכי פירושא, תנא דידן סבר דתרועה דקרא הוא גנוח דהיינו שברים, והיינו דקאמר שיעור תרועה כשלש יבבות, לא אמר שלש יבבות שהן יללות דקות קצרות, אלא כשלש יבבות, ומפרשי' למתני' הכי שיעור תקיעה כשלש תרועות, כלומר כשלש גנוחי, ואחר כך אמר שיעור תרועה וכו', כלומר, ושיעור הגנוח שאמרתי לך כמה הוא, שיעורו כשלש יבבות שהם יללות דקות שאין להם שיעור אלא קול [דק] קצר בלי שום ארוכות. ונמצא לפי זה שיעור התקיעה כתשע יללות דקות... שיעור תקיעה כשלש [קולות] שיעור כל אחד ג' יללות. והיינו תשע [טרימוטות] כדאשכחן בלשון הירוש' [ה"י]. ותנא ברא סבר דתרועה דאורייתא הוא... ושעור תרועה כשלשה שברים, לא אמר שלשה שברים, דתרועה אינה שברים לדידיה, והכי קאמר שיעור תקיעה כתרועה, כלומר כשיעור הילול של תרועה, ואחר כך אמר כמה הוא אותו ילולי של תרועה הוא כשלשה שברים, כלומר כדי שיעור ג' שברים, וכבר ידענו ששיעור השבר הוא במעוט אריכות כדי שלש ילולין, ונמצא נמי לפי זה שלדעת שניהם שיעור תקיעה היא כתשע ילולין, ולדעת תנא ברא דסבר שהתרועה הוא ילולי היא, צריכה להאריך עד תשע ילולין לא פחות. וכן שמענו שהיה הראב"ד ז"ל מקפיד על התוקעין שלא יקצרו בתקיעה פחות משיעור ט' טרימוטות, וכן התרועה עצמה שלא יעשו בה פחות מט' טרימוטות, והשברים נמי אין לקצר בהם פחות מכדי שלש טרימוטות, וגם על המאריך בשברים יותר מדאי יש שמקפידין מפני שנראין כתקיעה. ובמקום אחר מצאתי בפי' זה שפירש הראב"ד ז"ל דלתנא דמתני' סבר שהתרועה דאורייתא אינה אלא שלש יללות דקות והוא שיעור קטן שקורין טרימוטות, והיינו שיעור תקיעה כדי שלש תרועות, שהן בין שלשתן ט' טרימוטות. ותנא דברייתא סבר שהתרועה דאורייתא היא ג' שברים, והיינו דקאמר שיעור תקיעה כתרועה ושיעור התרועה כשלשה שברים, וכל שבר ידוע כי שיעורו כשלש תרימוטות, ונמצא שיעור התקיעה נמי כדי [ט'] תרימוטות, ולא פליגי אלא בענין התרועה מה היא.
<h2>דף לד.</h2>
אתקין ר' אבהו בקסרי וכו'. מתקיף לה רב עוירא ודלמא גנוחי הוא וקא מפסקא תרועה וכו' וכי תימא מאי קושיה והא קיימל"ן דשמע תשע תקיעות בתשע שעות יצא. איכא למימר דלא עביד מידי ביניהו מצי למימר דנהי דבמילי אחריני לא מפסקי, אבל אי עביד תקיעות דלאו כהלכה מפסקי. אי נמי איכא למימר דהתם דיעבד והכא לכתחלה דאין לו להפסיק. ויש לתמוה מקמי ר' אבהו הא לא קנפקי ידי חובתיהו, משום הכי כתב רבי' האי ז"ל אל תחשבו בלבבכם כי בימי ר' אבהו נפל ספק [בדבר] זה, שהרי משניות קדמוניות אחת אומר שלש יבבות במשנתנו, ואחת אומרת שלשה שברים ואמרי' עלה בהא ודאי פליגי. אלא כך היה הדבר מקדם בכל ישראל, מהן עושים תרועה יבבות קלות, ומהם עושין תרועה יבבות כבדות שהן שברים, ואלו ואלו יוצאין ידי חובתם, כי שברים כבדים תרועה הן, ויבבות קלות תרועה הן, והיה הדבר נראה כחלוקה ואע"פ שאינה חלוקה. והרי התנאים הללו שונין שיעור תרועה כשלש יבבות, והללו שונין שיעור תרועה כשלשה שברים, אלו משנתן כמנהגן ואלו משנתן כמנהגן. כלומר כי מתרעי בהו אלו מגנחין ואלו מיללין, ודקאמר אביי בהא ודאי פליגי, לאו פלוגתא היא ולא היו אלו ממעטין את אלו, אלא מר כי אתריה קתני ומר כי אתריה, וחכמים של אלו מודים כי יבבות תרועה הן, וכשבא ר' אבהו ראה לתקן תקנה שיהיו בה כל ישראל עושין מעשה אחד, ולא יראו ביניהם דבר שההדיוטות רואין אותו כחלוקה, ע"כ. ויש שאומרים כי מפני שמד שהיה בימיו נשתכח הדבר, ולא היו יודעים אם הלכה כר' יוחנן אם לאו. והר"ם ז"ל כתב שנסתפק מפני אורך הגלות וכו'. והריא"ף ז"ל כתב בדין הוא שיהיה תוקעין על סדר ברכות אלא כיון דתקיעות אינן מעכבות, [די] לנו שנתקע על סדר ברכות פעם אחת תשר"ת וכו'. ובעל הערוך כתב שיהיו נוהגין שלשים תקיעות בתפלה, כמו מיושב. ויש שהיו מחמירין לתקוע כל סימן וסימן ג' פעמים למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות. ורבנו יעקב ז"ל הנהיג במקומנו לתקוע קשר"ק מעומד על כל ברכה וברכה, שזהו המעולה, לפי שיש בו גנוח ויליל, דילמא גנח ויליל, ואפילו נימא דלא הוי אלא גנוח או יליל, לא מפסקי לא שברים ולא תרועה בין התקיעות, כיון דקיי"ל דשמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא, ולא מפסיק בהו מידי. ואיכא דשרו בה דנהי דבמילי אחרינא לא מפסקי, אבל תקיעות דמתעסק ודאי מפסקי בנתים. ומה שכתב הריא"ף ז"ל בענין תפילין, נראה מדבריו שאין מברכין אלא ברכה אחת על תפלין של יד ושל ראש בשלא שח. ולא כן פרשו חכמי צרפת, אלא אפילו לא שח מברך עליהן שתי ברכות, על של יד להניח תפלין, ועל של ראש על מצות תפלין. ומה שאמרו [מנחות ל"ו ע"א] לא שח מברך אחת, שח מברך שתים, הכי קאמר לא שח מברך אחת על של ראש, שח מברך שתים על של ראש מפני שחוזר ומברך ברכה של יד, ונמצא כמברך שתים על של ראש. וכן כתב בעל ההשלמה ז"ל.
<h2>דף לד:</h2>
שמע תשע תקיעות [בתשע] שעות ביום יצא. יש שפירש תשע תקיעות תשע סימנין, שהן תשע בין הכל ג' קשר"ק וג' קש"ק וג' קר"ק, ואמ' דב(ה)כי האי גונא יצא, שאע"פ שמפסיק בין סימן לסימן, כיון שאינו מפסיק בתוך הסימן עצמו, כגון בין תקיעה לתרועה או בין שברים לתקיעה יצא, אבל אם הפסיק בתוך הסימן עצמו, רוצים לומר שלא יצא. והאי פי' ליתיה כלל, דהא אמרי' בסמוך תקיעה מזה ותרועה מזה אפי' בסירוגין ואפי' כל היום כלו יצא. ובפ' החליל [נ"ג ע"ב] נמי מתברר שאין לפרש כפי' ראשון אלא כפירוש אחרון, דמפסיק בתוך הסימן עצמו. אלא הכי פירושא, שמע תשע תקיעות דודאי מן התורה אינן אלא תשע, דשלש תרועות כתובות בתורה בין ראש השנה ויובל וגמרי' להו מהדדי, ולכל תרועה יש פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, וקאמר דאם שמע אותן תשע בתשע שעות ביום יצא, אע"פ שיש הפסק גדול בין תקיעה לתרועה, או בין תרועה לתקיעה. מיהו אם יפסיק בתוך השברים עצמן בין ראשון לשני, או בין שני לשלישי לא יצא, שאין להפסיק בין שברים כמו שאין להפסיק בתוך התרועה עצמה, וצריך לחזור ולעשות כלן ג' השברים בלי הפסק. וכן יש שאומרים שאם היה צריך לתקוע קש"ק, וטעה ועשה אחר השברים קצת תרועה, לא די לו בהניח התרועה ועשות תקיעה, אלא כל אותו הקש"ק פסול, דאתא אותו קצת דתרועה שהתחיל ומפסיק בין השברים לתקיעה, וצריך לחזור ולעשות כל אותו הקש"ק פעם אחרת. וכן אם היה צריך לתקוע קר"ק, וכשרצה לעשות תרועה, טעה והתחיל לעשות שברים, אייתו אותם קצת השברים ומפסקי בין התקיעה והתרועה, וצריך לחזור ולעשות עוד כל ק' דקר"ק. אבל בשברים עצמן אם הוסיף בהם יותר על השלש, אין בכך כלום, כמו שאין מקפידין על אריכות התרועה, דהא נמי תרועה אריכתא היא. וכתב הרב בעל התוספות דצריך להאריך בתקיעות של קשר"ק כשיעור שברים ותרועה, וכן בקש"ק כשיעור שברים. וזה לדעת ר"ש ז"ל דשיעור תקיעה כתרועה, ושברים עם תרועה דקשר"ק, חדא תרועה היא, דילמא גנח וייליל, וכמו שעושין בקשר"ק שברים קודם תרועה, משום דסתמא דאיניש בריש מגנח והדר מייליל, הכי נמי עושין סימן של קש"ק, דהוא משום גנוחי, קודם סימן של קר"ק שהוא משום ילולי. מתשעה בני אדם כאחת לא יצא. יש שאומרים משום דתרי קלי לא משתמעי, והא ליתא, דהא אסיקנא לעיל [כ"ז ע"א] דבמידי דחביב ליה יהיב דעתיה ושמע, כדאמרינן גבי שופר וחצוצרות. ויש שדוחין זה ואומרי' דכי אמרי' דבמידי דחביב עליה משתמעי, הני מילי כששני הקולות הם של תקיעה או של תרועה, כגון שופר וחצוצרות, אבל היכא דחד עביד תקיעה וחד עביד תרועה לא משתמעי דמערבב קלא. והא נמי ליתא דהא פריך לעיל [שם] גבי שופר וחצוצרות ותרי קלי מי משתמעי, והא תנן זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכולה לדבר והאוזן אין יכולה לשמוע, והא התם דזכור ושמור תרי מילי נינהו, ואפילו הכי אסיקנא עלה בסוף שמעתא דאפי' בכי האי גונא במידי דחביב עליה יהיב דעתיה ושמע. משום הכי מפרשי עקר טעמ' דמילתא דמתשעה בני אדם כאחד לא יצא, משום דבעי' פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה.
תקיעות אין מעכבות זו את זו, כגון תקיעות וברכות דעלמא דתעניות, דאם לא שמען על הסדר אין בכך כלום. ואית דמפרשי תקיעות של מקדש דאמרי' במס' סוכה [נ"ג ע"ב] אין פוחתים מעשרים ואחת תקיעות במקדש ואין מוסיפין, ובהא הוא דאמר דאין מעכבות זו את זו. תקיעות וברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים פי' של יום הכפורים של יובל מעכבות זו את זו, דבעי להו כולהו, ובעי נמי דלמרינהו על הסדר כדי להמליכו תחלה, ושתעלה זכרוננו לפניו לטובה ובמה בשופר, כדמפרשי' לעיל [ט"ז ע"א]. אמר רבא לא אמרו אלא בחבר עיר. פי', אין צריך לשמען על סדר ברכות אלא בחבר עיר, כלומר חבורת עיר דהיינו צבור, אבל יחיד שומען על הסדר, אבל אין צריך לשמען על סדר ברכות. ולא תימא דוקא כשהוא עצמו יתקע, שמא יטעה ולא ידע לחזור לתפלתו, אלא אפי' יהיה שם אחר שיתקע לו כשיהיה בין כל ברכה וברכה, אפי' הכי לא, כדחזינן בגמ' דאמ' ליה רב פפא לשמעיה כי נחירנא לך תקע לי, כלומר, כשארמוז לך בין כל ברכה וברכה תקע לי, ואע"פ כן אמ' ליה רבה לא אמרו אלא בחבר עיר, כלומר אין המצוה כלל אלא בחבר עיר. מיהו יחיד דשמע בין על הסדר בין שלא על הסדר יצא. ואיכא מאן דאמר דכיון דיחיד אינו שומען על הסדר, מאן דמצלי ביחיד טפי עדיף ליה לשמען קמי ברכות. והכי משמע לישנא דמתני', דקאמר מי שברך ואחר כך נתמנה לו שופר, מכלל דאי נתמנה לו מעיקרא, כי שמעינן להו מעיקרא טפי עדיף. יחיד שלא בירך אין חבירו מברך לו. פי' אפילו שאינו בקי, דשליח ציבור הוא שמוציא, אבל יחיד לא. ואע"ג דאמרי' בעלמא [סוכה ל"ח ע"ב] שמע ולא ענה יצא, הני מילי בברכת המזון, אבל בתפלה דרחמי נינהו, כל חד וחד צריך למיבעי רחמי לנפשיה. ואית דאמרי דתפלה הויא כברכת הנאה, דאין אדם מוציאם חברו. באחת תוקעין ובאחת מברכין. פי' באחת יש להם שופר לתקוע, ואין שם יודע לברך מלכיות זכרונות ושפרות. או אין שם צבור שישמע משליח צבור. ובאחת מברכין, שיש שם צבור ואין להם שופר. הולך למקום שתוקעין, ואע"ג דהא דמברכין היא ודאי, והא דתוקעין ספק אם יש להם שופר.
למה צבור מתפללין כדי להסדיר שליח צבור את תפלתו. מכאן הוכיח הריא"ג ז"ל דצבור מתפללין בלחש תשע ברכות, לאפוקי ממאן דאמר דאין צבור מתפללין אלא שבע ברכות, דודאי הסדרת שליח צבור לתשע הוא לא לתשע לסדר. ועוד דהיה לו להשיב אטו צבור תשע שמתפללין דצריכין להסדרת שליח צבור, שבע הוא שמתפללין. ועוד רבן גמליאל דאמר לדבריכן למה שליח צבור יורד לפני התיבה, אם לא יצאו בתפלת עצמן אלא משבע ברכות, למה לא ירד לפני התיבה בשביל תשע. וכתב הריצ"ג ז"ל שהיחיד שלא התפלל מוסף אלא שסמך וכיון לבו לשמוע משליח ציבור ולצאת ידי חובתו בתפלתו צריך היחיד שלש פסיעות אחר שמסיים שליח צבור את תפלתו, וכן שליח צבור עצמו אם נתפלל שבע בלחש פוסע אחריהם שלש פסיעות, ואם לא נתפלל אינו פוסע. ויש בשליח צבור מי שמחמיר על עצמו לפסוע אחר שמסיים, אלא שהוא מבליע פסיעותיו לבלתי הראות דלא ניחזי כיוהרא.
<h2>דף לה.</h2>
אמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן נורי דאם אמ' שלש מכאן יצא. וכתב הרי"ף ז"ל ואסיקנא אמר רב חננאל אמר רב כיון שאמ' ובתורתך כתוב לאמר שוב אינו צריך כו'. דרב חננאל אומ' להקל טפי ולאפוקי מדר' יוחנן בן נורי דאפי' שלש אינו צריך, כיון שאמ' ובתורתך כתוב לאמר יצא אפי' לא הזכיר שום פסוק. והר"מ ז"ל [פ"ג שופר ה"ח] פי' שאומר ובתורתך כתוב לאמור ואומר פסוק אחד של תורה יצא. מיהו הר"ז ז"ל כתב דתרוייהו הילכתא נינהו, אלא שר' יוחנן בן נורי דבר על פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות דאם אמ' (שלא) [שלש] יצא, ורב חננאל אמ' רב לא אתי לאפלוגי בהא כלל אלא מפסוקי המוספין הוא אומר, שאע"פ שאינו מזכיר כלל פסוקי המוסף דהיינו ובחדש השביעי, [א]לא שאומר ובתורתך וכו' כמו שעושים בשאר הימים טובים שאין מזכירין פסוקי המוסף, אלא שאומרים כמו שכתבת עלינו (לשבח) בתורתך על ידי משה עבדך מפי כבודך דמשום דלא רגילי בהו לא צריך לאדכורינהו, הכא נמי לא שנא. אבל פסוקי מוסף דשבת וקצת פסוקי מוסף דראש חדש דתדירי אמרי' להו משום דרגילנא בהו. והראב"ד ז"ל פי' לההיא דרב חננאל הכי, כיון דאמר ובתורתך כתוב לאמר ובדברי קדשיך כתוב לאמר, ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב לאמר, שוב אינו צריך להזכיר הפסוקים עצמן, כיון שהזכיר מקום (כתו') [כתיבתן] ועל זה בא לפרש דברי ר' יוחנן כיון שהזכיר שלש מכולן הן עצמן או מקום כתיבתן דיו ויצא. והא דבנביאים אומר ועל ידי עבדיך הנביאים. לפי שנאמרו לשליחות לנביאים לאמור לישראל, אבל של כתובים לא נאמרו לשליחות, אלא שנאמרו ברוח הקודש, לפיכך אומר ובדברי (עבדיך) [קדשיך] כתוב לאמר.
והא דאמרינן דעם שבשדות דאניסי דשליח צבור מוציאן ידי חובה, הוא הדין נמי לחולה וזקן שאנוסין מלבא לבית הכנסת ששליח צבור מוציאן. כתב הרב בעל השלמה דהלכתא כר"ג בברכות דראש השנה ויום הכפורים בין בעם שבשדות בין בעם שבעיר, אבל בברכות של כל השנה הלכה כרבנן שאין שליח צבור מוציא עם שבעיר אלא שאינו בקי. ועם שבשדות אם בקיאין הן צריכין להתפלל, ואם אינן בקיאין, צריכין לבא לבית הכנסת וישמעו התפלה משליח צבור מתחלה ועד סוף. לעולם יסדיר אדם תפלתו וכו'. ואסיקנא דכל תפלה דאיכא תלת' יומין דלא צלי יתה, כגון של ר"ח ושל מועדים, צריך להסדיר תחלה. מאי שנא דראש השנה ויום הכפורים ששליח צבור מוציאין ידי חובה, משום דנפישי ברכות, ששאר ימות השנה שבע והיום תשע, כך הביא הרי"ף ז"ל דעת הירוש'. ובגמ' דילן אמרי' אילימא משום דנפישי בהו קראי, והאמ' רב חננאל אמ' רב כיון שאמ' ובתורתך כתוב לאמר שוב אינו צריך, וכבר כתבנו לעיל פירושו, אלא משום דאוושי ברכות. ויש מפרשים דנפישי ברכות כדעת הירושלמי. ויש מפרשים דאוושי כולי עלמא הברכות, כלומר, שאומרי' אותן בקול יותר משאר תפלות (ומשככין) [ומשבשין] דעת קצת השומעין, ואין יכולין לכוין את לשונם ואת לבבם לתפלה, ולפיכך טוב להם לשמוע משליח צבור. ומנהגנו האידנא נהוג עלמא ברוב מקומותינו שאין שום אדם בקי רוצה לפטור את עצמו בשליח ציבור וכלן מתפללין בלחש. וכתבו הגאונים כי מנהג רבי' האיי ז"ל להביא לפניו כסא תמחוי שבו דלועים ופול המצרי וכרשים ותרדין ותמרים. ורוביא וכרתי ופושט ידיו ונוטל דלעת ואומ' קרע יקרע גזר דיננו. רוביא ירבו זכיותנו. כרתי, יכרתו שונאינו. סילקא, יסתלקו עונותינו. תמרי יתמו אויבינו או יתמו עונותינו. ונוטל דבש ומיני מתיקה ופירות של שבעה המינים ומברך ואוכל מהן. והכל היה המנהג לסימן טוב כדאמרי' בהוריות [י"ב ע"א] השתא דאמרת סימנא בעלמא מילתא היא נחזי אינש בריש שתא, קרא, רובי, כרתי, סילקא, תמרי, וסימן ק'ר'כ'ס'ת'. והילכתא אומרים זמן בראש השנה וביום הכפורים. והלכתא דאין צריך להזכיר ראש חדש בשום תפלה מן התפלות, ולא בקדוש ולא בברכת המזון, אלא אומר יום הזכרון הזה. דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן, פי' עולה להזכרת ראש חדש ולהזכרת ראש השנה, דבתרוייהו כת' לשון זכירה בתורה כדכתי' [במדבר י'] וביום שמחתכם ומועדיכם ובראשי חדשיכם והיו לכם לזכרון לפני אלי'כם. ויש שאומרים במוסף את מוספי יום הזכרון אפילו כשחל ראש השנה להיות בימות החול, מפני שיש בו שני מוספי ראש חדש ומוסף היום.
